תוכנית "פינוי ומגדל": איך הפכנו לענן אבק רועש

הרחובות צרים, המשאיות גדולות, והטרקטורים עסוקים. ברוכים הבאים לשכונה שבה הפינוי קודם לבינוי, והנזק למראות הצד הוא חלק מהעיצוב העירוני החדש.

אם חשבתי שתנופת "פינוי ומגדל" לא תגיע גם לשכונתי, טעיתי בענק. החודש עלו הדחפורים על שלושה בניינים ברחוב אחימאיר, והפכו אותם במהירות לסגנון הארכיטקטוני הפופולרי בעזה. מאז, תור ארוך של משאיות לפינוי פסולת הבניין חוסם את התנועה, וטרקטורים עמלים בלי סוף להעמיס את ההריסות, שמסרבות להיגמר. בקצב הזה, הקבלן שיפנה את עזה יזדקק לתוכנית רב-שנתית עם אופציה להארכה.

תל אביב כעת מזכירה זירת התגוששות בין הנדל"ן לכבישים הצרים. מה שהיה פעם תמ"א 38 צנוע עם תוספת כשתי קומות כפיצוי ליזם, הפך לתסריט הישרדותי. תוכנית ראליטי אורבנית מורטת עצבים. הורסים, בונים מחדש, ומוסיפים מגדל, חניון, מעליות ולובי נוצץ. הרווח, מינורי ובעיקר ליורשים שפינו את הוריהם לבית אבות וקיבלו נכס נוצץ לחלוקה ביניהם אחרי המכירה. הפיצוי? כמה מטרים רבועים בתמורה לגלות של ארבע שנים בדירה חלופית, בתקווה שלא תשכח את הדרך חזרה.

אבל הבעיה האמיתית היא התנועה. הרחובות שלנו מעולם לא נודעו ברוחב נדיב, והמראות הצד של הרכבים החונים הפכו למזכרת חד-פעמית מהעבר. חוקי החניה נוקשים—שני גלגלים על המדרכה ואתה מקבל מכתב אהבה מהפיקוח העירוני. השאלה היא, מה עדיף: קנס חניה או עיצוב פח חדש בתוספת למראת צד מרוטה?

השכונה חיה ונושמת בנייה, אבק, ורעש מסיבי משבע בבוקר ועד השקיעה. נדמה שהשקט חוזר רק לרגע, עד שהשלט הבא עולה: "כאן ייבנה מגדל נוסף". בין הפגנות, רכבות קלות ותוכניות מטרו שנעות בקצב של דוח תנועה בשעות השיא, העיר מתקדמת—בפינוי-בינוי לאומי שבו אנחנו רק ניצבים בצד, מחכים לאור ירוק.

אז אם אתם מחפשים את תל אביב של פעם, תנו קפיצה למוזיאון. (ממליץ בחום על המוזיאון בבית העיריה הישן ברחוב ביאליק). בינתיים, כאן השכונה כבר עוברת לשלב הבא: פחות מרחב מחיה, יותר פינוי, יותר ביקוש לדירות שכורות ממפוני ההריסות, פחות חניה. המון אבק ופחות כיף.