יאסו ביוון ההררית

היוונים של צפון יוון הם לא האנשים שהכרתי עד עכשיו על איי יוון, ובערי הנדל"ן הנחשקות על חבריי המשקיענים.

שנים שאני חולם על טיול בהרי יוון, ובכל שנה זה נגמר בתנוחת בטן-גב באי אחר, על סיפון קטמראן מפנק, בעיר העתיקה באתונה ובמועדוני פיראוס.

השנה, נחתנו בצפון. בין הפסגות לעמקים. בעונת האביב, כשהגשם עוד לא תם, וקרני השמש נעימות. היוונים שפגשנו, הרבה יותר לטעמי. הרוגע מציף את הריאות. אוויר הפסגות צלול, הכבישים הראשיים בסטנדרט אירופאי והכבישים הצדדיים בתקן ימי הביניים. תל אביבי לא יבין זאת.

כביש ברוחב שני ישבני סוסים המאפשר למכונית ועוד מרווח בטחון של כמה סמ לעבור ללא שריטה בסמטאות הכפר. וזה בכביש דו סטרי. ובאות מכוניות ממול. עם חיוך ובלי אגו.

כך הם חיים בהרים. בבתים שנבנו לפני 500 שנים, ועברו שיפוץ מתמשך בין מסע צלב אחד לקיסרות, שהופכת הבתים לפלא אדריכלי בעצם זה שהם על תילם. עדיין.

בצפון יוון יש אווירה שונה. כמעט לא ראינו משטרה. להבדיל מאתונה בה על כל מדרכה עומדים שני שוטרים מזויינים על כל מקרה של מהפיכה, הפיכה, הפגנה או מרד - כי המצב ביוון קשה.

האבטלה גבוהה. המחירים לתיירים נוחים. הימין הפשיסטי בעליה, והאדם הפשוט שפגשנו מאוד מזדהה עם ישראל. תיירים ישראליים פוגשים בכל אתר, כשאף אחד לא מנסה להסוות את זהותו. אנחנו על המפה. גם על מפת יוון.

בשולי הדרכים המהירות רואים הרבה מבנים תעשייתיים שאינם פעילים, נטושים, מתפרקים ושבורי חלונות. כלכלה של פעם שקרסה.

על מדרונות ההרים פזורים כפרים מדהימים. קטנים, כמעט ללא גיבוי חקלאי למעט עיזים החוצות את הכבישים בטיימינג הכי לא מתאים לנהגים. כפרים שלנו כישראלים לא ברור איך הם שורדים. הצעירים בורחים לערים, ההורים נשארים עם כמה צימרים לתיירים, הסבא פתח בר במרכז הכפר וסבתא רוקחת ריבות למטיילים מזדמנים.

השלווה בכפר מעיקה. בגלל גובה ההרים והדממה מסביב,  שומעים שם את המטוסים החולפים ממעל בגובה 10 ק"מ ואם אחת הנוסעות תצעק על הדיילת שתמכור לחברתה שוקולד, נשמע גם אותה.

הרי יוון. חוויה עבורי. איש שלא מתפעל מטבע ומעדיף אספרסו בקפה נונו על כוסית ציפורו בבר בסלוניקי. פה הדופק שלי יורד למינימום.

החדשות מהארץ נשמעות כל כך רחוקות. בלוטות הטעם מתרגלות לגבינת הפאטה שנאפית במבחר בצקים וגרסאות, ממלוח ועד שרויה בשומשום עם דבש. הראש מתחיל להתאפס  על רמת המחירים בצפון יוון. ארוחת ערב זוגית במסעדה עם מפות לבנות בפחות ממאתיים שח. לזוג. כולל שרות.

במדינה כיוון בה המע"מ הוא 24 אחוז - לא נשאר הרבה כסף למסעדן המקומי, אבל עובדה. כולם מחייכים בסוף הארוחה. יאסו!

טעינת מצברים, התרעננות, פסק זמן או אסקפיזם. תקראו לזה אפילו רילוקיישן, אבל אנחנו לא. היוונים מספרים בגאוה על משפחתם שהגיעה לכפר לפני חמש מאות שנים. הם ממש לא מחפשים כפר אחר. בטח שלא מדינה אחרת. המשפחה שלי הגיעה לתל אביב לפני מאה שנה, והשורשים שלי בעיר יותר עמוקים מפרויקט המטרו. כמו הכפרי היווני, התחברתי לקרקע גם אם היא לא קלה. אבל היא שלי.

גם ביוון קשה. אין עובדים, אין מספיק תיירים, המיסים כבדים, המיליקי זול פה אבל החיים יקרים. מי שצריך פה רופא מומחה בדחיפות, ממתין כמו תושבי אילת או קריית שמונה. בתי חולים יש רק בערים ועל ההרים יש רק עצי זית. אומרים ששמן זית מאריך תוחלת החיים ביחוד אצל היוונים. אז שיגידו. אצלי זה רק מרחיב את המותנים.

יאסו. מרוב שקט פה בכפר, אני כבר מתגעגע לאזעקה החות'ית היומית. זהו. המצבר טעון. מיד עולים על הטיסה לנתב"ג המטווח. בעזרת השם ו"חץ" מדוייק, ננחת ונצליח.