הכבשים של יולי-אוגוסט 25'
- אבי דר
- לפני 58 דקות
- זמן קריאה 3 דקות

קוראים לנו "מחזור מרץ 25'", אבל האמת היא שאנחנו קודם כל בני ובנות המזל. אלו שהצליחו, כנגד כל הסיכויים והשרתים הקורסים, לחטוף כרטיסים למופעי האיחוד של "הכבש השישה-עשר" רגע לפני שהדיר הדיגיטלי התמוטט וכל הכבשים התפזרו לכל עבר. הדרמה הייתה בשיאה: הזנו פרטי אשראי, לחצנו על "אישור", וטראח. מסך לבן. דקות ארוכות של חוסר ודאות מורטת עצבים, של ריפרשים היסטריים ושל תהיות קיומיות: אנחנו בפנים או בחוץ? עם הכבש בהופעה הקרובה, או שניאלץ להמתין לאיחוד הבא שלהם עם "כוורת" בקיסריה, אי-שם כשיגיע השלום המיוחל? ואז, השבוע, כמו הבזק של תקווה בעלטה, הגיע המסרון המיוחל: "במוצ"ש אנחנו מחכים לכם. גידי, יוני, דויד ויהודית". זכינו. ניצחנו.

כרטיס כניסה למכונת הזמן
בערב המופע, התכנסנו בפארק הירקון, אלפי זוכים מאושרים. האוויר היה סמיך מנוסטלגיה ומהביל של ערב יולי תל אביבי. סביבנו נפרש פסיפס אנושי מרהיב של ישראל הישנה והטובה, וגם זו החדשה שלומדת לאהוב אותה. ותיקי "צוותא" עם חולצות דהויות, קשישים שקוקו דקיק ופאתטי עדיין מעטר את עורפם, סבתות במיטב מחלצות אופנת שנות השבעים וסבים שנשענו על מקלות טיולים אלפיניסטיים כתמיכה במפרק הירך החדש. ביניהם, צעירים שאימצו בחום את השירים "שלנו", ונכדים מאושרים שסבא וסבתא, במחווה של אהבה נצחית, פינקו אותם בכרטיס שמחירו נושק לארבע מאות שקלים. חוויה שלא ישכחו עוד שנים רבות, כשסבא שר בדואט נרגש עם גידי וסבתא, גם היום, עדיין שולחת מבטים מאוהבים לדויד ברוזה.
דור הולך ושר, אבל עדיין קופצני
על הבמה, הקסם התעורר לחיים. אותם שירים שכתב יהונתן גפן המנוח בשלושה ימים של הסתגרות קדחתנית במלון פריזאי, עד שיצא עשן לבן והוא הצליח סוף-סוף להירדם, רק עם הכבש ה-16. ההפקה הייתה מהוקצעת ומרגשת, עם מסכי וידאו ענקיים לטובת יושבי המדשאות הרחוקות, ומערכת סאונד שהותאמה בעדינות לדור שבחלקו כבר נעזר במכשירי שמיעה. השילוב בין הארבעה היה אנרגטי ומדויק: גידי גוב, שנשען על המיקרופון כמו על משענת של זיכרונות ועדיין כובש בקולו הייחודי, לצד ברוזה, כספית רותחת שלא נחה לרגע, מתרוצצת בין המיקרופון לגיטרה האקוסטית כאילו לא חלפו חמישים שנה.

צלילים אישיים מרחוב ציטלין
והיה שם יוני. בשבילי, יוני רכטר תמיד יהיה הילד מרחוב ציטלין. אני זוכר איך היינו, חבורת נערים, משחקים כדורגל במגרש של תיכון "אליצור" הסמוך, המקום בו נהגתי לנקוע את הקרסול באופן קבוע, ומחלונו הפתוח בקעו צלילי הפסנתר שלו. זה היה הפסקול של הנעורים שלנו, צלילים טהורים שהתערבבו בצעקות המשחק שלנו. לראות אותו שם, על הבמה הגדולה, מפיק מאותו פסנתר את אותה הרמוניה מושלמת, הרגיש כמו סגירת מעגל אישית ומרגשת. וכאשר יהודית רביץ, אחרי שנים של שתיקה צנועה, עלתה לשיר, הלב של כולנו התרחב. הקהל עטף אותה בפירגון ובאהבה ששמורים רק לאייקונים אמיתיים. ברוכה השבה, ובגדול.

יהונתן בוודאי מחייך מלמעלה
ארבעה זמרים-יוצרים ענקיים, להקת ליווי מוכשרת, הפסנתר הגאוני של יוני והמפרטים הזריזים של ברוזה. אני בטוח שאי שם למעלה, על ענן פרטי משלו, ישב באותו ערב יהונתן גפן וחייך. התקליט שהפך לסמל של תקופה, פסקול של עידן התמימות. עידן שלפני מלחמות לבנון, לפני שהתגייסנו כולנו לקמפיין הבלתי נמנע – הקרב על שתיקת הכבשים שלא נרדמות כבר למעלה משש מאות לילות. המופע הזה היה זריקת עידוד, געגוע מרוכז לשפיות. אבל אז, בדרך הביתה, הטלפון מזמזם. התראת "דובר צה"ל מודיע" מחזירה אותנו בבת אחת מהענן אל הקרקע, אל הדמעות והציפרלקס של הבוקר.

אנחנו רק בתחילת החופש הגדול. כשטבלאות חלוקת האחריות על הנכדים עוד פועלות וכל הסבים עומדים בהבטחתם להיכנס מתחת לאלונקה. עוד מעט נכנס אוגוסט. הקייטנות מתפזרות. נתב"ג מתפוצץ ואין אף כרטיס טיסה לשבוע ה"כול כלול", שעכשיו יותר מתמיד, אפילו כבר לא כלול בחלומן של האימהות הצעירות. ובשבועיים האחרונים של אוגוסט, בישורת האחרונה לקראת סוף החופש – נשמע שוב. לא על פתרון מדיני מתקרב, אלא שביתת מורים ב-1 בספטמבר. אז נדע כי חזרנו לשגרה.
מדוייק להפליא גם אני זכיתי להשתתף בקסם הזה